תחושות בכחול ולבן

 

תמיד אחרי פסח, אני מכינה את הלב שלי. אני מכינה אותו טוב טוב כך ששוב יצליח להכיל ימים לא קלים של רגשות מעורבים שצפויים לי בשבועיים שלאחריו.

כשהילדים שלי לובשים בבוקר שבו חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, את בגדי הכחול לבן ומדביקים על הדש מדבקת "יזכור" מסורתית, אני חשה את אותה תחושה כבדה שחש כל יהודי באשר הוא- נזכרת במשמעות של היום הזה ומצטערת על כך שהילדים שלי כבר לא מכירים את ניצולי השואה כפי שאני הכרתי כשהייתי ילדה. מצד שני אני מתמלאת גאווה ושמחה על הזכות שלהם ושלי לחיות פה, על אדמת ארצנו בתחושה כזו חזקה של שייכות.

בשבוע שאחרי, כשחל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור אני שוב מרכינה ראש, שוב צופה בתמונות, בסרטים, קוראת כתבות וסיפורים של עוד חייל ועוד גיבור ונזכרת בכל היקרים לי- החברים מהכיתה או מתנועת הנוער בני עקיבא, הבן דוד, השכן, החבר של החבר וגם החייל ההוא שהתמונה שלו בעיתון בבוקר שלמחרת האסון לא משה מזיכרוני ובעצם יש כל כך הרבה כמותו שלא שכחתי. אני זוכרת אותם מחייכים מתוך התמונות וכל כך שמחים כשהם לובשים את המדים ומשאירים אחריהם שובל של זיכרונות וחלומות שרק חלקם התגשמו.

שוב הדגל מורד לחצי התורן ושוב הוא מורם. שוב אני מרימה ראש ובמעבר החד ליום העצמאות, צריכה לאסוף מחדש את מי שאני, את המחשבות, את הדמעות ואת הצער ומבלי להתעלם מהיום העצוב ומהכאב שהוא מנת חלקם של כל כך הרבה ישראלים ויהודים ביום-יום שלהם, אני עושה את הדברים הכי ישראלים שאני יודעת לעשות- עם הדגל על המכונית ועל החלון, חוגגת עם המשפחה בחיק הטבע ושומעת שירים ישראלים שגורמים ללב שלי שוב לרטוט בהתרגשות. התרגשות של מי שגאה להיות ישראלית.